הרפתקת הגיבורים

פרק ארבע

טור התחבא בתוך קש באחור של עגלה בעוד שזו טלטלה אותו לאורך כביש הכפר. הוא עשה את דרכו אל הכביש לילה לפני וחיכה בסובלנות עד שעגלה גדולה מספיק שלא ישימו עליו לב תעבור ליד. אז היה כבר חשוך, והעגלה דהרה ממול בדיוק לאט מספיק בכדי שהוא ישיגו אותה בריצה טובה ויקפוץ פנימה מאחור. הוא נחת בתוך החציר וכבר את עצמו בפנים. למזלו, העגלון לא הבחין בו. טור לא ידע בוודאות אם העגלה נעסה אל חצר המלך, אבל היא נעה באותו הכיוון, ועגלה בגודל כזה, ואם סימולים כאלו, יכלה לנסוע לכמה מקומות אחרים.

בעוד שרכב טור דרך הלילה, הוא נשאר ער שעות, חושב על מפגשו עם הסיבולד. עם ארגון. על הגורל שלו. הבית הקודם שלו. על אמו. הוא חש שהיקום ענה לו, סיפר לו שהיה לו גורל אחר. הוא שכב שם, ידיים שלובות מאחורי ראשו, והביט למעלה בשמי הלילה, הנראים דרך הבד המרופט. הוא צפה ביקום, בהיר כל כך, הכוכבים האדומים שלו כל כך רחוקים. הוא היה נרגש כיוון שלראשונה בחייו, הוא החל במסע. הוא לא ידע לאן, אבל הוא נסע. בדרך זו או אחרת, הוא יעשה את דרכו אל חצר המלך.

כשפתח טור את עיניו היה זה בוקר, האור הציף פנימה, והוא הבין שנסחף. הוא התיישב בזריזות, מסתכל מסביב, נוזף בעצמו על כך שישן. הוא צריך היה להיות ערני יותר – היה לו מזל שלא גילו אותו.

העגלה עדיין נעה, אבל ללא טלטולים כמו לפני. זה יכל היה לומר רק דבר אחד: כביש טוב יותר. הם בטח היו בקרבת עיר. טור הביט למטה וראה עד כמה הכביש היה חלק, בלי אבנים, או בורות, ומיושר על ידי צדפות לבנות טובות. לבו פעם מהר יותר; הם התקרבו אל חצר המלך.

טור הביט החוצה מאחור העגלה והיה המום. רחוב ללא רבב היה מוצף עם פעילות. עשרות עגלות, בכל מיני צורות וגדלים הנושאות כל מיני דברים, מילאו את הדרכים. האחת הייתה עמוסה בפרוות; השנייה בשטיחים; האחרת בתרנגולים. ביניהן עברו מאות סוחרים, חלק מובילים בקר, אחרים סוחבים סלים של סחורות על ראשיהם. ארבעה גברים סחבו צרור של משי, מאזנים אותו על ישי מוטות. היה זה צבא של בני אדם, כולם הולכים לכיוון אחד.

טור הרגיש חי. הוא מעולם לא ראה כל כך הרבה אנשים בבת אחת, כל כך הרבה מוצרים, כל כך הרבה מתרחש. הוא חי בכפר קטן כל חייו, וכעת הוא היה ברכזת, בלוע על ידי אנושות.

הוא שמע קול חזק, נהמת שרשראות, טריקה של חתיכת עץ ענקית, חזקה כל כך שהאדמה רעדה. רגעים מאוחר יותר צליל אחר, של פרסות סוסים מקישות על עץ. הוא הביו למטה והבין שהם חצו גשר; מתחתם הם עברו חפיר. גשר נע.

טור הוציא את ראשו החוצה וראה עמודי אבן עצומים, שאר ברזל ממוסמר למעלה. הם עברו דרך שער המלך.

היה זה השער הגדול ביות שראה אי פעם. הוא הביט למעלה על הקוצים, מתפעל שאם היו נופלים, היו פורסים אותו לחציים. הוא הבחין בארבעה מכסופי המלך שומרים על הכניסה, והלב שלו דפק מהר יותר.

הם עברו דרך מנהרת אבן ארוכה, ואז רגעים מאוחר יותר הרקיע נפתח שוב. הם היו בתוך חצר המלך.

טור בקושי יכל להאמין לכך. היה כאן אפילו עוד יותר עסוק, אם זה בכלל היה אפשרי – מה שנראה כמו אלפים של אנשים, מיילים בכל כיוון. היו כאן מתיחות ארוכות של דשא, קצוץ בצורה מושלמת, ופרחים פורחים בכל מקום. הכביש התרחב, ולצדו היו דוכנים, מוכרים, ובנייני אבן. ובתוך כל זה, אנשי המלך. חיילים, מקושטים במדי שריון. טור הצליח להגיע.

בהתלהבותו, הוא נעמד בהסח דעת; איך שעשה זאת, העגלה נעצרה לרגע, והשליחה אותו מתגלגל לאחור, נוחת על גבו בתוך הקש. לפני שהצליח לקום, נשמע הצליל של עץ יורד, והוא הביט למעלה וראה איש זקן כועס, קירח, לבוש בסמרטוטים וזועף. העגלון הושיט את ידיו, טפס את טור בקרסוליו עם ידיו הגרמיות, ומשך אותו החוצה.

טור עף באוויר, ונחת קשה על גבו בעפר הכביש, בעודו מעלה ענן של אבק. צחוק עלה מסביבו.

"פעם הבאה שתרכב בעגלה שלי, ילד, יהיו עליך האזיקים! יש לך מזל שאני לא קורא לכסופים עכשיו!"

האיש הזקן הסתובב וירק, ואז מיהר חזרה על עגלתו והכה בסוסיו להמשיך קדימה.

נבוך, טור אסף את מחשבותיו באיטיות וקם על רגליו. הוא הסתכל סביבו. עובר דרך אחד או שניים צחקקו, וטור לעג בחזרה עד שהם לא הסיטו את מבטם. הוא הבריש את העפר מעצמו ושפשף את ידיו; גאוותו נפגעה, אבל לא גופו.

מצב רוחו חזר אליו כשהסתכל מסביבו, מסונוור, ומבין כי צריך להיות שמח שלפחות הגיע עד כאן. עכשיו כשהיה מחוץ לעגלה הוא יכל להביט מסביבו בחופשיות, ומראה יוצא דופן היה זה: החצר התפרסה רחוק ככל שהעין יכלה לראות. במרכזה עמד ארמון אבן מפוארת, מוקף במגדלים, חומות אבן מבוצרות מכותרות בעקות, על גבי אלו, בכל מקום, סייר צבא המלך. בכל מקום מסביבו היו שדאות ירוקים, מתוחזקים היטב, רחבות אבן, מזרקות, חורשות עצים. זאת הייתה עיר. והיא הייתה מוצפת באנשים.

בכל מקום זרמו כל מיני אנשים – סוחרים, חיילים, מכובדים – כולם מהרו כל כך. לקח לטור כמה דקות להבין שמשהו מיוחד היה מתרחש. בעוד שנסחף אחרי כולם, הוא ראה הכנות שהיו נעשות – כיסאות הוקמו, הורם מעמד. נראה כאילו הם מתכוננים לחתונה.

לבו החסיר פעמה כשראה, במרחק, נתיב התכתשות, עם מסלול עפר ארוך שלו וחבל המחצה. בשדה אחר, הוא ראה חיילים משליכים חניתות במטרות רחוקות; באחר, קשתים מכוונים על קש. נראה כאילו בכל מקום היו משחקים, תחרויות. הייתה גם מוזיקה: עוד וחליל ומצלתיים, להקות של מוזיקאים מסתובבים; ויין, חביות ענקיות מגולגלות החוצה; ואוכל, שולחנות שהוכנו, סעודות מתפרסות רחוק ככל שהעין יכלה לראות. היה זה כאילו הגיע באמצע חגיגה עצומה.

מסנוור ככל שכל זה היה, טור הרגיש נחיצות למצוא את הלגיון. הוא איחר כמו שזה, והיה צריך להפוך את עצמו למוכר.

הוא מיהר אל האדם הראשון שראה, איש מבוגר הנראה, לפי גלימתו מוכתמת בדם, כקצב, שירד בזריזות בכביש. כולם כאן היו בכזו מהרה.

"סלח לי, אדוני," אמר טור, טופס בידו.

האיש הביט למטה על ידו של טור בזלזול.

"מה זה, ילד?"

"אני מחפש את לגיון המלך. אתה יודע איפה הם מתאמנים?"

"אני נראה לך כמו מפה?" שרק עליו האיש, ונסער הלאה.

טור הופתע מחוצפתו.

הוא מיהר אל האדם הבאה שראה, אישה המעמיסה קמח על שולחן ארוך. היו שם מספר נשים מאחורי שולחן זה, כולן עובדות קשה, וטור חשב שאחת מהן צריכה לדעת.

"סלחי לי, מיס," אמר הוא. "האם ידוע לך איכן מתאמן לגיון המלך?"

הן הסתכלו אחת על השנייה וצחקקו, כמה מהן רק כמה שנים מבוגרות יותר ממנו.

הבוגרת ביותר הסתובבה והסתכלה עליו.

"אתה מחפש בארמון הלא נכון," אמרה היא. "כאן אנו מתכוננות לחגיגות."

"אבל נאמר לי שהם מתאמנים בחצר המלך," השיב טור, מבולבל.

הנשים פרצו צחקוק נוסף. המבוגרת ביותר הניחה את ידיה על מותניה והנהנה בראשה.

"אתה מתנהג כאילו זוהי הפעם הראשונה שלך בחצר המלך. יש לך מושג כמה גדול המקום הזה?"

טור הסמיק בעוד שהנשים האחרות צחקו, ואז לבסוף נסער משם. הוא לא אהב כשצחקו עליו.

הוא ראה מולו עשרות דרכים, מתפתלות ופונות בכל מקום דרך חתר המלך. ממוקמות בתוך קירות האבן היו לפחות תריסר כניסות. הגודל וההיקף של המקום הזה היה מוחץ. הייתה לו הרגשה טובענית שיכל לחפש במשך ימים ועדיין לא למצוא אותו.

רעיון הכה אותו: מובן שחייל היה יודע איכן האחרים התאמנו. הוא התרגש לפנות לחייל המלך אמיתי, אבל הבין שהיה מוכרח.

הוא הסתובב ומיהר אל החומה, אל החייל העומד שומר בכניסה הקרובה ביותר, שלא יזרוק אותו החוצה. החייל עמד זקוף, מביט ישירות מלפניו.

""אני מחפש את לגיון המלך," אמר טור, קורא לקולו האמיץ ביותר.

החייל המשיך להביט ישירות קדימה, מתעלם ממנו.

"אמרתי שאני מחפש את לגיון המלך!" התעקש טור, חזק יותר, נחוש להיות מוכר.

לאחר מספר שניות, נחייל נעץ בו מבט מלמעלה, בז.

"ומה העסק שלך איתם?"

"עסק חשוב מאוד," הפציר טור, מכווה שהחייל לא ילחץ עליו.

החייל חזר חזרה להביט קדימה, מתעלם ממנו שוב. טור הרגיש את לבו שוקע, מפחד שלא יקבל תשובה לעולם.

אבל אחרי מה שהורגש כאינסוף, החייל השיב: "לך דרך השער המזרחי, ואז צפונה ככול שתוכל. כך את השער השלישי משמאל, אז במזלג ימינה, ובמזלג ימינה שוב. עבור במקמר אבן שני, ואדמותיהם הם מעבר לשער. אבל אני אומר לך, אתה מבזבז את זמנך. הם לא מכניסים אורכים."

היה זה כל שצריך היה טור לשמוע. מבלי לפספס פעימת לב אחת, הוא הסתובב ורץ דרך השדה, עוקב אחר הוראות, חוזר עליהן בראשו, מנסה ללמוד אותם. הוא שם לב שהשמש הייתה כבר גבוה יותר בשמיים, ורק התפלל שכאשר יגיע, לא יהיה זה כבר מאוחר מדי.

*

טור האיץ במסלול ללא רבב, עם מעקה מצדפות, מפתל דרך חצר המלך. הוא ניסה לערוב אחר ההוראות כמיטב יכולתו, מכווה שלא הוליכו אותו שולל. בצדו הרחוק של החצר, הוא ראה את כל השערים, ובחר את השלישי משמאל. הוא רץ דרכו ואז המשיך במזלגות, פונה בדרכו ממסלול למסלול. הוא רץ כנגד כיוון תנוע, אלפי אנשים נשפכו לתוך העיר, ההמון נהיה צפוף יותר ויותר כל דקה. הוא הבריש את כתפיו עם נגני העוד, להטוטנים, ליצנים, וכל סוגי הבדרנים, כולם לבושים בגדי פאר.

טור לא יכל לשאת את הרעיון של בחירות מתחילות בלעדיו, וניסה כמיטב יכולתו להתרכז כשפנה מדרך לדרך, מחפש אחר כל סימן של אדמות האימונים.הוא

עבר דרך מקמר, פנה לדרך נוספת, ואז, הרחק ממנו, זיהה את מה שיכל להיות רק היעד הסופי שלו: מיני-קולוסאום, בנוי מאבן בצורת מעגל מושלמת. החיילים שמרו על השער הענקי במרכזו. טור שמע תשואות מושתקות מאחורי חומותיו ולבו החיש. זה היה המקום.

הוא האיץ, הריעות מתפרצות. כשהגיע אל השער, שני שומרים צעדו קדימה והורידו את החניתות שלהם, חוסמים את הדרך. שומר שלישי התקדם והרים את כף ידו.

"עצור שם," פקד הוא.

טור עצר במקום, מתנשף חוסר נשימה, בקושי מסוגל להכיל את התרגשותו.

"אתם... לא... מבינים,"פלט הוא, המילים מתגלגלות החוצה בין נשימותיו, "אני חייב להיות בפנים. אני איחרתי."

"איחרת למה?"

"המבחר."

השומר, איש קטן, כבד, עם עור מצולק, הסתובב והביט על אחרים, אשר הסתכלו חזרה בציניות. הוא הסתובב חזרה וסרק את טור במבט מזלזל.

"המגויסים הוכנסו פנימה לפני שעות, ברכב ממלכתי. אם אתה לא הוזמנת, אינך יכול להיכנס."

"אבל אתה לא מבין. אני חייב – "

השומר הושיט את ידו וטפס את טור בחולצה.

"אתה לא מבין, ילד קטן חוצפן. איך אתה מעז לבוא לכאן ולנסות לאלץ את דרכך בכוח? עכשיו לך – לפני שאאזוק אותך."

הוא דחף את טור, שזז אחורה כמה צעדים.

טור הרגיש עקיצה בחזהו במקום שבו השומר נגע בו – אבל יותר מזה, הוא הרגיש את עקיצת הסירוב. הוא היה ממורמר. הוא לע עבר את כל הדרך הזו כדי להיות מושלך חזרה בידי שומר, מבלי, אפילו, שיראו אותו.

השומר פנה חזרה אל אנשיו, וטור הלך משם באיטיות, מכוון את דרכו בכיוון השעון מסביב לבניין המעגלי. הייתה לו תוכנית. הוא הלך עד שהיה מחוץ לשדה הראיה, ואז פתח בריצה, מתגנב בדרכו לאורך החומות. הוא בדק לראות שהשומרים לא הסתכלו, ואז האיץ עד שרץ ריצה מהירה. כשהגיע למחצית הדרך מסביב הבניין הוא זיהה פציחה נוספת אל הזירה – גבוה למעלה איכן שפתחים קמורים באבן נחסמו על ידי מוטות ברזל. באחד מהפתחים הללו היו חסרים מוטות. הוא שמע שאגה נוספת, הרים את עצמו למעלה על המסגרת, והביט.

ליבו החיש. מפוזרים בתוך זירת האימונים הענקית היו עשרות מגויסים – כולל אחיו. מסודרים בשורה, הם כולם הפנו את פניהם אל תריסר של כסופים. אנשי המלך התהלכו ביניהם, מגבשים עליהם את דעתם.

קבוצה נוספת של מגויסים עמדה בצד, תחת עיניו הערניות של חייל, זורקים חניתות למטרה מרוחקת. אחד מהם החמיץ.

עורקיו של טור בערו מזעם. הוא יכל לקלוע במטרות הללו; הוא היה טוב בדיוק כמו כל אחד מהם. רק בגלל שהיה צעיר יותר, טיפה קטן יותר, אין היה זה הוגן שנשאר בחוץ.

לפתע, טור הרגיש יד על גבו בעוד שהוא נמשך לאחור ונשלך עף באוויר. הוא נחת קשה על האדמה מתחת, קצר נשימה.

הוא הביט למעלה וראה את השומר מהשער, נועץ עליו מבט מלמעלה.

"מה אמרתי לך, ילד?"

לפני שהספיק להגיב, השומר נשען לאחור ובעט בטור בעוצמה. טור הרגיש חבטה חדה בצלעותיו, בעוד שהשומר התכונן לבעוט בו שנית.

הפעם, טור טפס את רגלו של השומר באמצע תנוע; הוא משך בה, מוציא אותו מאזנו וגורם לו ליפול.

טור קם על רגליו במהרה. באותו הזמן, השומר קם על רגליו שלו. טור בהה בו, המום לגבי מה שעשה הרגע. ממולו, זעף השומר.

"לא רק שאאזוק אותך," השומר לחש, "אבל אני אגרום לך לשם. אף אחד לא נוגע בשומרי המלך! תשכך מהצטרפות ללגיון – עכשיו אתה תתפלש בתוך הצינוק! יהיה לך מזל אם יראו אותך מתישהו שוב!"

השומר הוציא החוצה שרשרת עם אזיק בסופה. הוא התקרב אל טור, נקמה על פניו.

מוחו של טור זנק. הוא לא יכל לאפשר לעצמו להיות אזוק – אבל הוא גם לא רצה לפגוע בחבר של משמר המלך. הוא חייב היה לחשוב על משהו – ומהר.

הוא נזכר במקלע שלו. הרפלקסים שלו השתלטו בעודו אוחז במקלע, מכניס אבן, מכוון, ונותן לה לעוף.

האבן המריא דרך האוויר והעיפה את האזיקים מאחיזתו של השומר ההמום; היא גם פגע באצבעותיו של השומר. השומר צעד אחורה וניער את ידו, צועק מכאב, בעוד שהאזיקים קשקשו אל האדמה.

השומר, משליך אל טור מבט מוסר מוות, שלף את חרבו. הוא יצא עם צלצול מתכתי ייחודי.

"זו הייתה הטעות האחרונה שלך," איים הוא באפליות, והסתער.

לטור לא הייתה בחירה; האיש הזה פשוט לא רצה לעזוב אותו. הוא הכניס אבן נוספת בתוך המקלע שלו ושחרר אותה. הוא כיוון במתוכנן – הוא לא רצה להרוג את השומר, אבל חייב היה לעצור בעדו. לכן במקום לכוון אל לבו, אפו, עיניו, או ראשו, טור כיוון אל המקום היחידי שידע שיעצור אותו, מבלי להרגו.

בין רגליו של השומר.

הוא נתן לאבן לעוף – לא בכוח מלא, אבל מספיק כדי להוריד את הבן אדם לרצפה.

הייתה זו פגיעה מושלמת.

השומר התמוטט, מפיל את חרבו, טופס את מפסעו בעודו מתרסק על האדמה ומתכרבל לתוך כדור.

"אתה תתלה על זה!" גנח הוא דרך נהמות של כעב. "שומרים! שומרים!"

טור הביט למעלה ובמרחק ראה כמה שומרי המלך רצים עבורו.

זה היה עכשיו או לעולם לא.

מבלי לבזבז רגע נוסף, הוא פתח במאוץ אל חלון המסגרת. הוא יצטרך לקפוץ פנימה, לתוך הזירה, ולהכיר את עצמו. והוא ילחם בכל אחד שימוד בדרכו.

פרק חמש

מקגיל ישב באולם העליון של ארמונו, האולם המפגשים הפרטיים שלו, האחד שהשתמש בו לעניינים פרטיים. הוא יש על כסו הפרטי, האחד הזה היה מעץ חרוט, והביט על ארבעת ילדיו העומדים לפניו. היה שם את בנו הבכור, קנדריק, בעשרים וחמש שנות גילו לוחם דגול וג'נטלמן אמיתי. הוא, מכל ילדיו של מקגיל, דמה ביותר למקגיל – מה שהיה אירוני, כיוון שהיה ממזר, יליד יחידי של מקגיל מאישה אחרת, אישה ששכך כבר מזמן. מקגיל גידל את קנדריק עם שאר ילדיו האמיתיים, למרות ההתנגדויות הראשוניות של המלכה, בתנאי שלעולם לא יעלה על הכס. העובדה הזאת הכאיבה את מקגיל כעת, משום שקנדריק היה האיש הטוב ביותר שהכיר אי פעם, הבן שגאה היה להולידו. לא היה יורש מתאים יותר למלכות.

לידו, בניגוד מוחלט, עמד בנו המולד השני – ועם זאת המן הבכור הלגיטימי הראשון – גארט, בן עשרים ושלוש, רזה, עם לחיים חלולות ועיניים חומות גדולות אשר מעולם לא הפסיקו לקפץ. אפיו לא יכל להיות שונה יותר מאחיו הגדול. צביונו של גארט היה הכול, אשר קנדריק לא היה: איכן שאחיו היה גלוי לב, גארט הסטיר את מחשבותיו האמיתיות, איכן שאחיו היה גאה ואציל, גארט היה לא ישיר ורימה. הכיב את מקגיל לשנואת את הבן הפרטי שלו, והוא ניסה פעמים רבות לתקן את אופיו; אבל לאחר נקודה מסוימת בשנות הנערות של הילד, הוא החליט שצביונו נגזר עליו מראש: מזמם, רכב לכוח, שאפתן בכל מובן שלילי של המילה. גארט, כמו כן, ידע מקגיל, לא הייתה לו שום אהבה כלפי נשים, והרבה מאהבים זכרים. מלכים אחרים היו מדיחים בן כזה, אבל למקגיל היה ראש פתוח יותר, ועבורו, לא הייתה זו סיבה שלא לאהוב אותו. הוא לא שפט אותו על כך. על מה שכן שפט אותו היה הרע שלו, האופי הערמומי, שמהם לא יכל להתעלם.

בשורה ליד גארט עמדה בתו המולדת השנייה, גוונדולין. בהגעתה לשנה השש עשרה לחייה, הייתה היא הנערה היפה ביותר מכול שאי פעם שנפל עליהן מבטו – ואופייה זהר ביותר יותר מהמראה שלה. הייתה היא טובת לב, נדיבה, כנה – הבחורה הצעירה הכי טובה שהכיר אי פעם. במובן הזה, היא הייתה זהה לקנדריק. היא הביטה במקגיל עם אהבה של בת אל אביה, והוא תמיד הרגיש את נאמנותה בכל מבט שלה. הוא היה גאה בה עוד יותר מאשר בבניו.